האם לחילונים שאינם יהודים אחריות כלפי ישראל?

English version

מצאתי עצמי באחה"צ אחד בחודש נובמבר [2006], בוושינגטון הבירה, עם חלון של שלוש שעות בין פגישה אחת לבאה. זה היה הסמסטר בו התחלתי ללמד קורס חדש באוניברסיטת צפון טקסס בשם "ההיסטוריה של האלימות." למרות שהיסטוריה נלמדת לרוב לפי קנה-מידה של אורך חיי אדם או אפילו מאות ספורות, קורס זה אפשר לי לחקור, יחד עם תלמידיי, את תובנות ההיסטוריה המתועדת בנושא יכולת המניעה של התופעה החברתית של טיהור אתני ורצח עם. באותו אחה"צ, תפסתי מונית אל פארק ה-National Mall וירדתי בכניסה ה-14, במוזיאון ארה"ב לזכר השואה. לא ידעתי מה ציפיתי לראות, להרגיש או ללמוד עם היכנסי לבניין, אך המוצגים לקחו אותי, לא רק לאירופה המסויטת של מלחמת העולם השנייה, אלא גם לנוף הפנימי שלי, שמעולם לא חקרתי. עמדתי ללא ניע במשך שעות, כך היה נדמה לי, אל מול גבעה של 4,000 נעליים שנותרו לאחר קורבנות מחנה מיידנק בפולין. איך ייתכן שנעליים, שרוקנו מבעליהן האנושיים וכעת שוקלות כה מעט, יותירו בעקביהן קרעים בנשמתי? אך כך היה הדבר. בסופו של דבר, המשכתי אל המוצגים האחרים. ישבתי זמן שנדמה לנצח ביעף בהיכל הזיכרון, חדר בצורת משושה, והרהרתי במנטרה ששבה וחדרה אל מחשבותיי. כיצד יכול היה העולם להתעלם מהסימנים ולא ראה את השואה המתרחשת, את בוא האסון המפלצתי הזה? בתום הסיור, יצאתי בחזרה אל צינת הערביים, ללא תשובה לשאלה הזו. אך דבר אחד ידעתי.

[אגיד את שיש בפי], ויהי מה.

הרגשתי כי יהיה יומרני מצדי לומר לישראלים מה עליהם לעשות בארצם שלהם. עם זאת, אני מסרבת לוותר על הצו המוסרי הבהול ביותר של זמננו... עתידה של ישראל אינו כרוך רק בפלסטינים, יהודים, ישראלים, ערבים ומוסלמים. הוא נוגע לשאלה, האם האמריקנים המודעים לכך מעוניינים בבואן של זוועות שואה חדשה אשר יחרטו בנשמותינו הקולקטיביות, כאשר אותות האסון המתקרב ברורים כשמש ביום בהיר. לפיכך, אתנצל מראש אם רמסתי את כללי הנימוס שבעל-פה הנהוגים בשיח סביב ישראל. שכן סירבתי לעטוף את דבריי בפרוזה סבוכה ובאמרות מתחכמות. אם מצטייר כי ספר זה עוסק בדחיפות העניין באופן בוטה, זה משום שאני חוששת שהזמן פועל לרעתנו.

איני קשורה למזרח התיכון קשרי משפחה או דת... חלק נכבד מהידע שלי בשפות והיסטוריה שמיות למדתי מיהודיה-גרמניה ומרצה בהרווארד אשר נמלטה בעור שיניה מן השואה. בזמן לימודיי האקדמאים, פרופסור אילזה ליכטנשטטר הפכה ליותר מרק מרצה עבורי. האישה יוצאת-הדופן הזו היתה לי לסבתא אוהבת. לאור תבונתה המדרבנת, נדיבותה הרגשית ושבריריותה השקטה, חלחלו לתודעתי תובנות חדשות. אחת מהן היתה התשובה לשאלה בה התחבטתי רבות כאמריקנית ממוצא אפריקני. למי, מלבד עמך, באמת אכפת אם תחיה או תיכחד? הדבר שלמדתי מהיכרותי עם אילזה ליכטנשטטר, ושכעת אני מבינה בעומק היותי, הוא שחברינו האמיתיים אינם אלה שתמיד יאמרו לנו את שנרצה לשמוע. ספר זה נכתב תוך הכרה בעובדה זו.

[Excerpted from the Preface to my latest book: Does Israel Have a Future, Potomac Books, 2008]